המפגש

(המאמר נכתב על סמך ניסיוני עם מטופלים רבים להדגים את מרחב המפגש ולא על סיפור מקרה ספציפי)

 

היא יושבת מולי בוכה, כפופה, מחזיקה את הראש בידיים ומספרת לי על ההתעללות שעברה בילדות. על הייאוש, הכאב והפגיעה.

היא בחרה לספר את זה לי, עכשיו, בתחושה שיש לה מקום בטוח איתי, שהמפגש שלנו מרפא בשבילה, שאני אהיה שם לא משנה מה היא תגיד, שאנחנו ביחד.

ואקשיב, ארגיש, מה היא מבקשת ממני?

לפעמים אני פשוט אהיה שם, אחוש את הכאב, אשאל עוד ועוד על הרגשות העולים. אראה אותה, את הילדה הקטנה חסרת האונים שיושבת מולי עכשיו בגוף של אישה, ואוהב אותה, אבקש להיות איתה עוד ועוד, בכאב, בתחושות הכי אפלות, לא מקובלות, מפתיעות, סותרות, עם כולן. ואוהב אותה, ואתן לה בית בכל אחת מהן.

כי ארגיש שמה שהיא יותר מכל מבקשת ממני כרגע זה לגיטימציה לכל הרגשות שחוותה, שחווה עדיין, שעדיין לא קיבלו בית בעולם ומקום.

​

ולפעמים אני אולי אשמע איך ההתעללות רק משמשת אותה כרגע כ"תרוץ" או "בריחה" ממה שהיא באמת מבקשת עכשיו - להפסיק להיות קורבנית של האירוע ההוא בחייה הנוכחיים. כל מה שהיא מבקשת ממני זה שהיא "המבוגרת" תדע להכיל, לפגוש, להרגיש את הכאב ההוא, ולבחור אחרת.

 

ואדבר אליה, ואראה אותה. את זאת שמבקשת להפסיק ל"היתקע" בקורבניות. היא יושבת מולי, ואשאל אותה, ואזמין אותה, ואשאל אולי על הכוחות שיש עכשיו, אולי על האפשרות לפגישה פנימית עם התוקף, עם האירוע. אשאל את ואדבר עם הלא קורבנית שיושבת מולי.

​

ואולי ארגיש שמאחורי קליפת הדרמה הנוכחית יושבת זאת (כי אולי פגשתי "אותה" בעבר.ץ...) שממש מוכנה לראות גם עכשיו, בשיא הכאב והדרמה את היופי המדהים שהיא, אולי ארגיש שמה שהיא מבקשת ממני זה לדעת גם ברגעים בהם זיכרונות וייאוש תוקפים אותה, שהיא מדהימה ומיוחדת, מוצלחת ומוכשרת בדיוק כמו שהיא, ואראה אותה, החופשייה, ללא הכיווץ, המוכשרת, המוצלחת ומבוטאת בחופשיות בעולם. ואדבר אליה, אזמין אותה, אתחבר אליה, אשאל אותה, כי מה שהיא באמת מבקשת ממני זה לשחרר את העבר מתוך ההווה והעתיד. ארגיש שיש את הבשלות והרצון לזה.

​

ולפעמים אין לי מושג, ואני חסר אונים לחלוטין, לא מצליח לשמוע מה מבקשים ממני, מתבלבל, ואשהה... אשהה במרחב הזה יחד איתה (קרוב לוודאי שזה גם מה שהיא מרגישה...) ביציבות, בידיעה שאין שום דבר לא בסדר בחוסר הידיעה שלי, בידיעה שממש עכשיו קורה משהו שעדיין לא נראה לעין, אחכה... עד שמשהו יקרה... תמיד משהו קורה.

איך אני יודע? 

אני לא... אני אוהב.

ה"ידיעות" היחידות שיש לי לא קשורות ל "מוח" או ל "ידע", לאיזו מחשבה תיאוריה או רצון שלי. הידיעות היחידות שיש לי בעצם לא קשורות אליה, הן קשורות לעצמי.

אני יודע שאני בוחר לאהוב אותה באמת, שמבחינתי זה אומר שאני רוצה, באמת, ומעומק הלב לתת לה את מה שהיא מבקשת וצריכה לריפוי שלה, מסכים ורוצה לפגוש אותה בדיוק כמו שהיא עכשיו.

אני בוחר לפגוש אותה בדיוק כמו שאני, כלומר, אני סומך לגמרי שמי שאני זה מספיק טוב ונכון ומדויק לה. שכמו שאני זה בסדר. וכמה שאסכים יותר להגיע בדיוק ובכנות כמו שאני, ככה יתרחב הריפוי שלה.

אני בוחר להיות מבוגר, כלומר, בבחירה חופשית ונתינה. אני לא רוצה ממנה שום דבר, לא מצפה לשום דבר, אין לי רצון או כוונה לתוצאה מסוימת, לקצב התקדמות מסוים, לשינוי מסוים, שתחשוב שאני משהו מסוים. אין לי רצון שהיא תרגיש יותר טוב עכשיו, או להפסיק את הכאב שלה עכשיו. אני רוצה להיות איתה, בדיוק במה שהיא.

אני סומך... סומך עליה, סומך על כוחות הריפוי הפנימיים שלה שיובילו אותנו, סומך על הנשמה שלה, על אלוהים שברא אותה, סומך שכשאני במקום אוהב יגיעו אלי הכלים, הידע והדיוק שנדרשים לריפוי שלה.