​​

לא כדאי לצעוק על החרדות והפחדים

לדרוש, לדחוף, לבעוט

להיות מתוסכלים

גם אם כבר ממש ידוע לכם שהם מזמנים אחרים

גם אם "תוקעים" אתכם כבר שנים,

מצמצמים, מכווצים, מגבילים

בנויים כמצבה מלאה בספקות אידיאלוגיות ומילים.

תושיטו יד..

יד שלא עוזבת בכאב בבילבול באכזבה

מחבקת קרוב, מבינה גם בלי ממש להבין

זוכרת שפחדים הם בסך הכל עטיפת צלופן של כאבים ישנים.

כזאת שקשובה פנימה לקצבם הטיבעי של הדברים.

 

ואז... כשתיהיה נשימה                        אולי תשמעו באלף דרכים 

"עכשיו אפשר.. עוד קצת"

וכשתעיזו, בעדינות תזמינו עצמכם לצעוד מעבר לגבולות ישנים

בהקשבה, בלי דחיפה ציפיה או משימה,

רק כמה שאפשר עכשיו.

 

וכך.. גם אם יעברו חיים שלמים

והצעדים יהיו רק צעדים קטנים

ביליתם את חייכם

באהבה

​